תנ"ך על הפרק - שמואל א יז

וַיַּאַסְפ֨וּ פְלִשְׁתִּ֤ים אֶת־מַֽחֲנֵיהֶם֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וַיֵּאָ֣סְפ֔וּ שֹׂכֹ֖ה אֲשֶׁ֣ר לִיהוּדָ֑ה וַֽיַּחֲנ֛וּ בֵּין־שׂוֹכֹ֥ה וּבֵין־עֲזֵקָ֖ה בְּאֶ֥פֶס דַּמִּֽים׃וְשָׁא֤וּל וְאִֽישׁ־יִשְׂרָאֵל֙ נֶאֶסְפ֔וּ וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּעֵ֣מֶק הָאֵלָ֑ה וַיַּעַרְכ֥וּ מִלְחָמָ֖ה לִקְרַ֥את פְּלִשְׁתִּֽים׃וּפְלִשְׁתִּ֞ים עֹמְדִ֤ים אֶל־הָהָר֙ מִזֶּ֔ה וְיִשְׂרָאֵ֛ל עֹמְדִ֥ים אֶל־הָהָ֖ר מִזֶּ֑ה וְהַגַּ֖יְא בֵּינֵיהֶֽם׃וַיֵּצֵ֤א אִֽישׁ־הַבֵּנַ֙יִם֙ מִמַּחֲנ֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֔ים גָּלְיָ֥ת שְׁמ֖וֹ מִגַּ֑ת גָּבְה֕וֹ שֵׁ֥שׁ אַמּ֖וֹת וָזָֽרֶת׃וְכ֤וֹבַע נְחֹ֙שֶׁת֙ עַל־רֹאשׁ֔וֹ וְשִׁרְי֥וֹן קַשְׂקַשִּׂ֖ים ה֣וּא לָב֑וּשׁ וּמִשְׁקַל֙ הַשִּׁרְי֔וֹן חֲמֵשֶׁת־אֲלָפִ֥ים שְׁקָלִ֖ים נְחֹֽשֶֽׁת׃וּמִצְחַ֥ת נְחֹ֖שֶׁת עַל־רַגְלָ֑יו וְכִיד֥וֹן נְחֹ֖שֶׁת בֵּ֥ין כְּתֵפָֽיו׃וחץוְעֵ֣ץחֲנִית֗וֹ כִּמְנוֹר֙ אֹֽרְגִ֔ים וְלַהֶ֣בֶת חֲנִית֔וֹ שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת שְׁקָלִ֖ים בַּרְזֶ֑ל וְנֹשֵׂ֥א הַצִּנָּ֖ה הֹלֵ֥ךְ לְפָנָֽיו׃וַֽיַּעֲמֹ֗ד וַיִּקְרָא֙ אֶל־מַעַרְכֹ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם לָ֥מָּה תֵצְא֖וּ לַעֲרֹ֣ךְ מִלְחָמָ֑ה הֲל֧וֹא אָנֹכִ֣י הַפְּלִשְׁתִּ֗י וְאַתֶּם֙ עֲבָדִ֣ים לְשָׁא֔וּל בְּרוּ־לָכֶ֥ם אִ֖ישׁ וְיֵרֵ֥ד אֵלָֽי׃אִם־יוּכַ֞ל לְהִלָּחֵ֤ם אִתִּי֙ וְהִכָּ֔נִי וְהָיִ֥ינוּ לָכֶ֖ם לַעֲבָדִ֑ים וְאִם־אֲנִ֤י אֽוּכַל־לוֹ֙ וְהִכִּיתִ֔יו וִהְיִ֤יתֶם לָ֙נוּ֙ לַעֲבָדִ֔ים וַעֲבַדְתֶּ֖ם אֹתָֽנוּ׃וַיֹּ֙אמֶר֙ הַפְּלִשְׁתִּ֔י אֲנִ֗י חֵרַ֛פְתִּי אֶת־מַעַרְכ֥וֹת יִשְׂרָאֵ֖ל הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה תְּנוּ־לִ֣י אִ֔ישׁ וְנִֽלָּחֲמָ֖ה יָֽחַד׃וַיִּשְׁמַ֤ע שָׁאוּל֙ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־דִּבְרֵ֥י הַפְּלִשְׁתִּ֖י הָאֵ֑לֶּה וַיֵּחַ֥תּוּ וַיִּֽרְא֖וּ מְאֹֽד׃וְדָוִד֩ בֶּן־אִ֨ישׁ אֶפְרָתִ֜י הַזֶּ֗ה מִבֵּ֥ית לֶ֙חֶם֙ יְהוּדָ֔ה וּשְׁמ֣וֹ יִשַׁ֔י וְל֖וֹ שְׁמֹנָ֣ה בָנִ֑ים וְהָאִישׁ֙ בִּימֵ֣י שָׁא֔וּל זָקֵ֖ן בָּ֥א בַאֲנָשִֽׁים׃וַיֵּ֨לְכ֜וּ שְׁלֹ֤שֶׁת בְּנֵֽי־יִשַׁי֙ הַגְּדֹלִ֔ים הָלְכ֥וּ אַחֲרֵי־שָׁא֖וּל לַמִּלְחָמָ֑ה וְשֵׁ֣ם ׀ שְׁלֹ֣שֶׁת בָּנָ֗יו אֲשֶׁ֤ר הָלְכוּ֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה אֱלִיאָ֣ב הַבְּכ֗וֹר וּמִשְׁנֵ֙הוּ֙ אֲבִ֣ינָדָ֔ב וְהַשְּׁלִשִׁ֖י שַׁמָּֽה׃וְדָוִ֖ד ה֣וּא הַקָּטָ֑ן וּשְׁלֹשָׁה֙ הַגְּדֹלִ֔ים הָלְכ֖וּ אַחֲרֵ֥י שָׁאֽוּל׃וְדָוִ֛ד הֹלֵ֥ךְ וָשָׁ֖ב מֵעַ֣ל שָׁא֑וּל לִרְע֛וֹת אֶת־צֹ֥אן אָבִ֖יו בֵּֽית־לָֽחֶם׃וַיִּגַּ֥שׁ הַפְּלִשְׁתִּ֖י הַשְׁכֵּ֣ם וְהַעֲרֵ֑ב וַיִּתְיַצֵּ֖ב אַרְבָּעִ֥ים יֽוֹם׃וַיֹּ֨אמֶר יִשַׁ֜י לְדָוִ֣ד בְּנ֗וֹ קַח־נָ֤א לְאַחֶ֙יךָ֙ אֵיפַ֤ת הַקָּלִיא֙ הַזֶּ֔ה וַעֲשָׂרָ֥ה לֶ֖חֶם הַזֶּ֑ה וְהָרֵ֥ץ הַֽמַּחֲנֶ֖ה לְאַחֶֽיךָ׃וְ֠אֵת עֲשֶׂ֜רֶת חֲרִצֵ֤י הֶֽחָלָב֙ הָאֵ֔לֶּה תָּבִ֖יא לְשַׂר־הָאָ֑לֶף וְאֶת־אַחֶ֙יךָ֙ תִּפְקֹ֣ד לְשָׁל֔וֹם וְאֶת־עֲרֻבָּתָ֖ם תִּקָּֽח׃וְשָׁא֤וּל וְהֵ֙מָּה֙ וְכָל־אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖מֶק הָֽאֵלָ֑ה נִלְחָמִ֖ים עִם־פְּלִשְׁתִּֽים׃וַיַּשְׁכֵּ֨ם דָּוִ֜ד בַּבֹּ֗קֶר וַיִּטֹּ֤שׁ אֶת־הַצֹּאן֙ עַל־שֹׁמֵ֔ר וַיִּשָּׂ֣א וַיֵּ֔לֶךְ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖הוּ יִשָׁ֑י וַיָּבֹא֙ הַמַּעְגָּ֔לָה וְהַחַ֗יִל הַיֹּצֵא֙ אֶל־הַמַּ֣עֲרָכָ֔ה וְהֵרֵ֖עוּ בַּמִּלְחָמָֽה׃וַתַּעֲרֹ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ וּפְלִשְׁתִּ֔ים מַעֲרָכָ֖ה לִקְרַ֥את מַעֲרָכָֽה׃וַיִּטֹּשׁ֩ דָּוִ֨ד אֶת־הַכֵּלִ֜ים מֵעָלָ֗יו עַל־יַד֙ שׁוֹמֵ֣ר הַכֵּלִ֔ים וַיָּ֖רָץ הַמַּעֲרָכָ֑ה וַיָּבֹ֕א וַיִּשְׁאַ֥ל לְאֶחָ֖יו לְשָׁלֽוֹם׃וְה֣וּא ׀ מְדַבֵּ֣ר עִמָּ֗ם וְהִנֵּ֣ה אִ֣ישׁ הַבֵּנַ֡יִם עוֹלֶ֞ה גָּלְיָת֩ הַפְּלִשְׁתִּ֨י שְׁמ֤וֹ מִגַּת֙ממערותמִמַּעַרְכ֣וֹתפְּלִשְׁתִּ֔ים וַיְדַבֵּ֖ר כַּדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה וַיִּשְׁמַ֖ע דָּוִֽד׃וְכֹל֙ אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל בִּרְאוֹתָ֖ם אֶת־הָאִ֑ישׁ וַיָּנֻ֙סוּ֙ מִפָּנָ֔יו וַיִּֽירְא֖וּ מְאֹֽד׃וַיֹּ֣אמֶר ׀ אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֗ל הַרְּאִיתֶם֙ הָאִ֤ישׁ הָֽעֹלֶה֙ הַזֶּ֔ה כִּ֛י לְחָרֵ֥ף אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל עֹלֶ֑ה וְֽ֠הָיָה הָאִ֨ישׁ אֲשֶׁר־יַכֶּ֜נּוּ יַעְשְׁרֶ֥נּוּ הַמֶּ֣לֶךְ ׀ עֹ֣שֶׁר גָּד֗וֹל וְאֶת־בִּתּוֹ֙ יִתֶּן־ל֔וֹ וְאֵת֙ בֵּ֣ית אָבִ֔יו יַעֲשֶׂ֥ה חָפְשִׁ֖י בְּיִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד אֶֽל־הָאֲנָשִׁ֞ים הָעֹמְדִ֣ים עִמּוֹ֮ לֵאמֹר֒ מַה־יֵּעָשֶׂ֗ה לָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֤ר יַכֶּה֙ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֣י הַלָּ֔ז וְהֵסִ֥יר חֶרְפָּ֖ה מֵעַ֣ל יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֣י מִ֗י הַפְּלִשְׁתִּ֤י הֶֽעָרֵל֙ הַזֶּ֔ה כִּ֣י חֵרֵ֔ף מַעַרְכ֖וֹת אֱלֹהִ֥ים חַיִּֽים׃וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הָעָ֔ם כַּדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה לֵאמֹ֑ר כֹּ֣ה יֵעָשֶׂ֔ה לָאִ֖ישׁ אֲשֶׁ֥ר יַכֶּֽנּוּ׃וַיִּשְׁמַ֤ע אֱלִיאָב֙ אָחִ֣יו הַגָּד֔וֹל בְּדַבְּר֖וֹ אֶל־הָאֲנָשִׁ֑ים וַיִּֽחַר־אַף֩ אֱלִיאָ֨ב בְּדָוִ֜ד וַיֹּ֣אמֶר ׀ לָמָּה־זֶּ֣ה יָרַ֗דְתָּ וְעַל־מִ֨י נָטַ֜שְׁתָּ מְעַ֨ט הַצֹּ֤אן הָהֵ֙נָּה֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אֲנִ֧י יָדַ֣עְתִּי אֶת־זְדֹנְךָ֗ וְאֵת֙ רֹ֣עַ לְבָבֶ֔ךָ כִּ֗י לְמַ֛עַן רְא֥וֹת הַמִּלְחָמָ֖ה יָרָֽדְתָּ׃וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד מֶ֥ה עָשִׂ֖יתִי עָ֑תָּה הֲל֖וֹא דָּבָ֥ר הֽוּא׃וַיִּסֹּ֤ב מֵֽאֶצְלוֹ֙ אֶל־מ֣וּל אַחֵ֔ר וַיֹּ֖אמֶר כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַיְשִׁבֻ֤הוּ הָעָם֙ דָּבָ֔ר כַּדָּבָ֖ר הָרִאשֽׁוֹן׃וַיְּשָּֽׁמְעוּ֙ הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֣ר דָּוִ֑ד וַיַּגִּ֥דוּ לִפְנֵֽי־שָׁא֖וּל וַיִּקָּחֵֽהוּ׃וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־שָׁא֔וּל אַל־יִפֹּ֥ל לֵב־אָדָ֖ם עָלָ֑יו עַבְדְּךָ֣ יֵלֵ֔ךְ וְנִלְחַ֖ם עִם־הַפְּלִשְׁתִּ֥י הַזֶּֽה׃וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל־דָּוִ֗ד לֹ֤א תוּכַל֙ לָלֶ֙כֶת֙ אֶל־הַפְּלִשְׁתִּ֣י הַזֶּ֔ה לְהִלָּחֵ֖ם עִמּ֑וֹ כִּֽי־נַ֣עַר אַ֔תָּה וְה֛וּא אִ֥ישׁ מִלְחָמָ֖ה מִנְּעֻרָֽיו׃וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־שָׁא֔וּל רֹעֶ֨ה הָיָ֧ה עַבְדְּךָ֛ לְאָבִ֖יו בַּצֹּ֑אן וּבָ֤א הָֽאֲרִי֙ וְאֶת־הַדּ֔וֹב וְנָשָׂ֥א שֶׂ֖ה מֵהָעֵֽדֶר׃וְיָצָ֧אתִי אַחֲרָ֛יו וְהִכִּתִ֖יו וְהִצַּ֣לְתִּי מִפִּ֑יו וַיָּ֣קָם עָלַ֔י וְהֶחֱזַ֙קְתִּי֙ בִּזְקָנ֔וֹ וְהִכִּתִ֖יו וַהֲמִיתִּֽיו׃גַּ֧ם אֶֽת־הָאֲרִ֛י גַּם־הַדּ֖וֹב הִכָּ֣ה עַבְדֶּ֑ךָ וְֽ֠הָיָה הַפְּלִשְׁתִּ֨י הֶעָרֵ֤ל הַזֶּה֙ כְּאַחַ֣ד מֵהֶ֔ם כִּ֣י חֵרֵ֔ף מַעַרְכֹ֖ת אֱלֹהִ֥ים חַיִּֽים׃וַיֹּאמֶר֮ דָּוִד֒ יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הִצִּלַ֜נִי מִיַּ֤ד הָֽאֲרִי֙ וּמִיַּ֣ד הַדֹּ֔ב ה֣וּא יַצִּילֵ֔נִי מִיַּ֥ד הַפְּלִשְׁתִּ֖י הַזֶּ֑ה וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֤וּל אֶל־דָּוִד֙ לֵ֔ךְ וַֽיהוָ֖ה יִהְיֶ֥ה עִמָּֽךְ׃וַיַּלְבֵּ֨שׁ שָׁא֤וּל אֶת־דָּוִד֙ מַדָּ֔יו וְנָתַ֛ן ק֥וֹבַע נְחֹ֖שֶׁת עַל־רֹאשׁ֑וֹ וַיַּלְבֵּ֥שׁ אֹת֖וֹ שִׁרְיֽוֹן׃וַיַּחְגֹּ֣ר דָּוִ֣ד אֶת־חַ֠רְבּוֹ מֵעַ֨ל לְמַדָּ֜יו וַיֹּ֣אֶל לָלֶכֶת֮ כִּ֣י לֹֽא־נִסָּה֒ וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־שָׁא֗וּל לֹ֥א אוּכַ֛ל לָלֶ֥כֶת בָּאֵ֖לֶּה כִּ֣י לֹ֣א נִסִּ֑יתִי וַיְסִרֵ֥ם דָּוִ֖ד מֵעָלָֽיו׃וַיִּקַּ֨ח מַקְל֜וֹ בְּיָד֗וֹ וַיִּבְחַר־ל֣וֹ חֲמִשָּׁ֣ה חַלֻּקֵֽי־אֲבָנִ֣ים ׀ מִן־הַנַּ֡חַל וַיָּ֣שֶׂם אֹ֠תָם בִּכְלִ֨י הָרֹעִ֧ים אֲשֶׁר־ל֛וֹ וּבַיַּלְק֖וּט וְקַלְּע֣וֹ בְיָד֑וֹ וַיִּגַּ֖שׁ אֶל־הַפְּלִשְׁתִּֽי׃וַיֵּ֙לֶךְ֙ הַפְּלִשְׁתִּ֔י הֹלֵ֥ךְ וְקָרֵ֖ב אֶל־דָּוִ֑ד וְהָאִ֛ישׁ נֹשֵׂ֥א הַצִּנָּ֖ה לְפָנָֽיו׃וַיַּבֵּ֧ט הַפְּלִשְׁתִּ֛י וַיִּרְאֶ֥ה אֶת־דָּוִ֖ד וַיִּבְזֵ֑הוּ כִּֽי־הָיָ֣ה נַ֔עַר וְאַדְמֹנִ֖י עִם־יְפֵ֥ה מַרְאֶֽה׃וַיֹּ֤אמֶר הַפְּלִשְׁתִּי֙ אֶל־דָּוִ֔ד הֲכֶ֣לֶב אָנֹ֔כִי כִּֽי־אַתָּ֥ה בָֽא־אֵלַ֖י בַּמַּקְל֑וֹת וַיְקַלֵּ֧ל הַפְּלִשְׁתִּ֛י אֶת־דָּוִ֖ד בֵּאלֹהָֽיו׃וַיֹּ֥אמֶר הַפְּלִשְׁתִּ֖י אֶל־דָּוִ֑ד לְכָ֣ה אֵלַ֔י וְאֶתְּנָה֙ אֶת־בְּשָׂ֣רְךָ֔ לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶהֱמַ֥ת הַשָּׂדֶֽה׃וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־הַפְּלִשְׁתִּ֔י אַתָּה֙ בָּ֣א אֵלַ֔י בְּחֶ֖רֶב וּבַחֲנִ֣ית וּבְכִיד֑וֹן וְאָנֹכִ֣י בָֽא־אֵלֶ֗יךָ בְּשֵׁם֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֱלֹהֵ֛י מַעַרְכ֥וֹת יִשְׂרָאֵ֖ל אֲשֶׁ֥ר חֵרַֽפְתָּ׃הַיּ֣וֹם הַזֶּ֡ה יְסַגֶּרְךָ֩ יְהוָ֨ה בְּיָדִ֜י וְהִכִּיתִ֗ךָ וַהֲסִרֹתִ֤י אֶת־רֹֽאשְׁךָ֙ מֵעָלֶ֔יךָ וְנָ֨תַתִּ֜י פֶּ֣גֶר מַחֲנֵ֤ה פְלִשְׁתִּים֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְחַיַּ֣ת הָאָ֑רֶץ וְיֵֽדְעוּ֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ כִּ֛י יֵ֥שׁ אֱלֹהִ֖ים לְיִשְׂרָאֵֽל׃וְיֵֽדְעוּ֙ כָּל־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה כִּֽי־לֹ֛א בְּחֶ֥רֶב וּבַחֲנִ֖ית יְהוֹשִׁ֣יעַ יְהוָ֑ה כִּ֤י לַֽיהוָה֙ הַמִּלְחָמָ֔ה וְנָתַ֥ן אֶתְכֶ֖ם בְּיָדֵֽנוּ׃וְהָיָה֙ כִּֽי־קָ֣ם הַפְּלִשְׁתִּ֔י וַיֵּ֥לֶךְ וַיִּקְרַ֖ב לִקְרַ֣את דָּוִ֑ד וַיְמַהֵ֣ר דָּוִ֔ד וַיָּ֥רָץ הַמַּעֲרָכָ֖ה לִקְרַ֥את הַפְּלִשְׁתִּֽי׃וַיִּשְׁלַח֩ דָּוִ֨ד אֶת־יָד֜וֹ אֶל־הַכֶּ֗לִי וַיִּקַּ֨ח מִשָּׁ֥ם אֶ֙בֶן֙ וַיְקַלַּ֔ע וַיַּ֥ךְ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֖י אֶל־מִצְח֑וֹ וַתִּטְבַּ֤ע הָאֶ֙בֶן֙ בְּמִצְח֔וֹ וַיִּפֹּ֥ל עַל־פָּנָ֖יו אָֽרְצָה׃וַיֶּחֱזַ֨ק דָּוִ֤ד מִן־הַפְּלִשְׁתִּי֙ בַּקֶּ֣לַע וּבָאֶ֔בֶן וַיַּ֥ךְ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֖י וַיְמִיתֵ֑הוּ וְחֶ֖רֶב אֵ֥ין בְּיַד־דָּוִֽד׃וַיָּ֣רָץ דָּ֠וִד וַיַּעֲמֹ֨ד אֶל־הַפְּלִשְׁתִּ֜י וַיִּקַּ֣ח אֶת־חַ֠רְבּוֹ וַֽיִּשְׁלְפָ֤הּ מִתַּעְרָהּ֙ וַיְמֹ֣תְתֵ֔הוּ וַיִּכְרָת־בָּ֖הּ אֶת־רֹאשׁ֑וֹ וַיִּרְא֧וּ הַפְּלִשְׁתִּ֛ים כִּֽי־מֵ֥ת גִּבּוֹרָ֖ם וַיָּנֻֽסוּ׃וַיָּקֻ֣מוּ אַנְשֵׁי֩ יִשְׂרָאֵ֨ל וִיהוּדָ֜ה וַיָּרִ֗עוּ וַֽיִּרְדְּפוּ֙ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֔ים עַד־בּוֹאֲךָ֣ גַ֔יְא וְעַ֖ד שַׁעֲרֵ֣י עֶקְר֑וֹן וַֽיִּפְּל֞וּ חַֽלְלֵ֤י פְלִשְׁתִּים֙ בְּדֶ֣רֶךְ שַׁעֲרַ֔יִם וְעַד־גַּ֖ת וְעַד־עֶקְרֽוֹן׃וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִדְּלֹ֖ק אַחֲרֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וַיָּשֹׁ֖סּוּ אֶת־מַחֲנֵיהֶֽם׃וַיִּקַּ֤ח דָּוִד֙ אֶת־רֹ֣אשׁ הַפְּלִשְׁתִּ֔י וַיְבִאֵ֖הוּ יְרוּשָׁלִָ֑ם וְאֶת־כֵּלָ֖יו שָׂ֥ם בְּאָהֳלֽוֹ׃וְכִרְא֨וֹת שָׁא֜וּל אֶת־דָּוִ֗ד יֹצֵא֙ לִקְרַ֣את הַפְּלִשְׁתִּ֔י אָמַ֗ר אֶל־אַבְנֵר֙ שַׂ֣ר הַצָּבָ֔א בֶּן־מִי־זֶ֥ה הַנַּ֖עַר אַבְנֵ֑ר וַיֹּ֣אמֶר אַבְנֵ֔ר חֵֽי־נַפְשְׁךָ֥ הַמֶּ֖לֶךְ אִם־יָדָֽעְתִּי׃וַיֹּ֖אמֶר הַמֶּ֑לֶךְ שְׁאַ֣ל אַתָּ֔ה בֶּן־מִי־זֶ֖ה הָעָֽלֶם׃וּכְשׁ֣וּב דָּוִ֗ד מֵֽהַכּוֹת֙ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֔י וַיִּקַּ֤ח אֹתוֹ֙ אַבְנֵ֔ר וַיְבִאֵ֖הוּ לִפְנֵ֣י שָׁא֑וּל וְרֹ֥אשׁ הַפְּלִשְׁתִּ֖י בְּיָדֽוֹ׃וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ שָׁא֔וּל בֶּן־מִ֥י אַתָּ֖ה הַנָּ֑עַר וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד בֶּֽן־עַבְדְּךָ֥ יִשַׁ֖י בֵּ֥ית הַלַּחְמִֽי׃

פירוש על הפרק

מאת: ר' חיים יוסף דוד אזולאי ,

איש הבניים ממחנות פלשתים גלית שמו מגת גבהו שש אמות וזרת. רבינו האר"י זצ"ל בספר הגלגולים שסידר הרמ"ע ז"ל כ"י פרק מ"ז כתב דרות זכתה בששה בחינות של קדושה וזהו וימד שש שעורים וישת עליה וערפה לקחה ששה שעורים במסאבותא ויצא גלית ש"ש אמות וזר"ת מצד הרע והסיגים שהיו ברות וכן זר"ת גימטריא רות עם הכולל שרות כל הקדושה וערפה כל הסט"א זהת"ד בקצור נמרץ ואפשר לרמוז הבניים ממחנות פלשתים ס"ת גימטריא ת"פ כמנין פלונית: וחץ חניתו. אמרו פ"ח דסוטה כתיב וחץ חניתו וקרינן ועץ חניתו אמר רבי אלעזר עדין לא הגיעו לחצי שבחו של אותו רשע מכאן שאסור לספר בשבחן של רשעים ולא לפרסמיה כלל אלא להודיע שבחו של דוד. וקצת יש להרגיש דמ"ש מכאן שאסור משמע שצריך לדקדק בדבר וללמוד שאסור לספר בשבחן של רשעים והרי זה מפורש שלא הגיע לחצי שבחו והול"ל א"ר אלעזר עדיין לא הגענו לחצי שבחו של אותו רשע שאסור לספר בשבחן של רשעים ואמאי אצטריך לומר מכאן. ונראה פשוט דמלבד המפורסם שלא הגיע לחצי שבחו והא סגי להודיע שאסור לספר בשבחן של רשעים. עוד זאת יתירה יש להתבונן דאפילו זה שלא הגיע לחצי שבחו הרי זה בבל יאמר דכתיב חץ ולא קרי שאסור לספר בשבח רשע ולכן קרי עץ. ופריך ולא לפרסמיה כלל ולא יכתוב השבחים שכתב ולא יכתוב חץ אפילו בכתיבה וזהו כלל ומשני להודיע שבחיה דדוד שבטח בה' ונלחם ברשע כזה: הלוא אנכי הפלשתי ואתם עבדים לשאול ברו לכם איש וירד אלי. ניבא ולא ידע מה ניבא פיו הכשילו. הלוא גימטריא מ"ב שעל ידי שם מ"ב נעשה לישראל נס וניצולו כי כל הנסים על ידי שם מ"ב. ורמז דזה שהוא בעולם ונודע בגבורה וז"ש הלא אנכי הפלשתי הנודע הוא מסבת ואתם עבדים לשאול שאינו מועיל אך ברו לכם איש שיהיה מלך במקום שאול וירד וימשול בי לשון וירד מים עד ים. וס"ת ברו לכם איש וירד אלי גימטריא שין רמז לשי"ן של תפילין ר"ת שם ה' נקרא (עליך ויראו ממך): אם יוכל להלחם אתי והכני. פירוש שאני לא אלחם רק הוא יכני ואני אשמר מהכאתו לבד ולא יהיה לכם פתחון פה שאני איש מלחמה גם לרבות כמה כלי זיין שאני לא אלחם. ואח"ך חזר בו ואמר אני חרפתי מערכות ישראל לומר שאין בכם שום כח. ואני חוזר בי ואומר תנו לי איש ונלחמה יחד ואז כתיב וישמע שאול וכו' ויראו מאד. מפרשים וזת"ד בקצור: ויחתו ויראו מאד. אפשר במ"ש פ"ק דמגילה האי מאן דמבעית אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי וז"ש ויחתו שנכנעו מדברי רשע זה. ועי"ז ויראו מאד דמזלייהו חזי: ודוד בן איש אפרתי הזה מבית לחם יהודה ושמו ישי וכו'. אמרו רז"ל שאמר הקב"ה אתה אמרת ברו לכם איש אני אמסרך ביד בן איש שנאמר ודוד בן איש אפרתי. ואפשר דהוא גלית בן ערפה שלקחה כל סטרא דמסאבותא מרות ורות לקחה כל קדושה שבה. ולזה נזדמן לו דוד שבא מרות. וז"א בן איש אפרתי מבית לחם יהודה לרמוז לרות שנשאת לבועז שאמרו לו עשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם. ומשם נולד ישי ויבא דוד זרע רות הצדקת גם חסיד"ה ויהרוג גלי"ת מת"ג האמה עגלה ערופ"ה ערפה המלאה לה זוהמא וסט"א: אליאב הבכור. יש מי שפירש וזה לשונו ירצה אף על פי שדוד נמשח למלך בתוך אחיו לא גבה לבו ולא נהג שררה על אחיו אלא אליאב הבכור ומצד זה נהג בו כבוד ולא לבד באליאב שהחיוב הוא מדין תורה וא"ו לרבות אחיך הגדול אלא אפילו ומשנהו אבינדב וכו' שלכל אחד ואחד נהג כבוד הראוי לו באופן שדוד הוא הקטן שהיה מקטין עצמו אף אצל שאר אחיו זהת"ד בקצור וזה שכתב דלרבות אחיך הגדול היינו גדול האחים לבד הגם דיש מי שסובר כן מ"מ מחוורתא דמילתא דלרבות אחיך הגדול הוא לכל האחים הגדולים ממנו וכמו שכתבתי אני בעניי בספרי הקטן ברכי יוסף י"ד סימן ר"ם. ומ"מ הכתוב מספר בשבח דוד המלך עליו השלום דהגם דשמואל הנביא ע"ה משחו למלך בפני אחיו לא גבה לבו והיה מכבד לכל אחיו ומקטין עצמו כמש"ה ודוד הוא הקטן: והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו ואת בית אביו יעשה חפשי בישראל וכו' מה יעשה לאיש וכו'. אפשר לומר דמתנה מרובה אין בם משום מחוסרי אמנה ומותר לחזור בו וכתבו הפוסקים דאם רבים אמרו לתת מתנה מרובה אסורים לחזור בהם וז"ש יעשרנו המלך עושר גדול כלומר מצד היותו מלך אעפ"י שהוא מתנה מרובה אפילו שאומר לתת עושר גדול צריך לקיים כי ברבים צריכים לקיים וכ"ש מלך. ואת בתו יתן לו לדעתו. ואת בית אביו יעשה חפשי בישראל מחקי המלוכה. ויאמר דוד לאנשים העומדים עמו לאמר מה יעשה לאיש אשר יכנו וכו' הכונה לאנשים העומדים עמו כלומר דמסתמא כשהיה עומד עמהם היו ת"ח שאם לאו לא היה עומד עמהם על דרך שאמרו נקיי הדעת לא היו יושבים אא"כ יודעים מי יושב עמהם וזה רמז העומדים עמו לאמר בשביל אמירה אחת שאמרו ר"ל על שאמרו ואת בית אביו יעשה חפשי דזהו דבר שלא בא לעולם ולמי שלא בא לעולם דהכל בכלל ואת בית אביו יעשה חפשי וזה אינו מתקיים על פי הדין. ומעתה יש ספק דגם בכל מה שאמרו לא יתקיים דהו"ל כאומר קנה את וחמור דלא קנה והגם דרב המקום ביניהם מ"מ כיון שהוא מלך נאחז בחוט השערה ומי יכול לדון. ולכן אני אומר מה יעשה לאיש אשר יכנו לו לעצמו ואל תרבו תדברו ואת בית אביו וכו' דזה התוספת מגרעת. ויאמר לו העם כדבר הזה לאמר כה יעשה לאיש אשר יכנו. פירוש דאמרו לו כמו שרצה שלא יאמרו ואת בית אביו וכו' וזהו כדבר הזה לאמר כענין שאמר שיאמרו מה שיעשה לאיש א"נ אפשר בפלוגתא אם וי"ו לחלק או להוסיף וכתב הריטב"א ז"ל בשם רבינו פנחס הלוי ז"ל דבדבר שהוא מעשה כלומר שמצוה לעשות זה וזה לכולי עלמא וי"ו מוסיף עש"ב והכא אמרו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו ואת בית אביו יעשה חפשי ולמ"ד וי"ו לחלק אפשר לומר עושר גדול או בתו יתן לו או בית אביו יעשה חפשי. ולכך נסתפק דוד הע"ה כי כונתם לחלק או באמת גם את הכל יעשה. ואמטו להכי שאל דוד הע"ה מה יעשה וכו' והשיבו לו כדבר הזה לאמר כה יעשה וכו' כלומר הכא ודאי במעמד שלשתן יהיו מאחר שהוא מעשה. ובמעשה לא נאמר וי"ו לחלק כחילוק רבינו פנחס ז"ל ודוד הע"ה רצה לדעת אם ידעו זה החילוק. או לא שנא להו ואח"ך יאמרו כונתנו כך לחלק ולא שמיע לן חילוק זה א"נ אפשר במ"ש הרב מהרשד"ם בתשובה א"ה סימן [מ"ח] דבלשון בני אדם לכ"ע וי"ו להוסיף וז"ש כדבר הזה לאמר כלומר כדבר הזה לאמר שהוא לשון בני אדם כה יעשה לאיש ובזה ליכא ספיקא דוי"ו לחלק. א"נ רצו לומר מ"ש הרב תרומת הדשן בפסקיו דבצואות ושטרות לכ"ע וי"ו להוסיף. וא"כ הכא שהיה אומר האיש אשר יכנו יעשרנו וכו' הו"ל כצואות ושטרות דוי"ו להוסיף וז"ש כדבר הזה לאמר כלומר שהוא כמו צואות דציוה המלך והוא כמו שטר ובזה כה יעשה לאיש הכל כאשר לכל א"נ אפשר במ"ש הרמב"ם ז"ל דאין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב וכתב הרב מהר"ש חיון ז"ל דאם קבל הנאה אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב. והכא אמר יעשרנו המלך עושר גדול והוא דבר שאינו קצוב גם מ"ש ואת בית אביו יעשה חפשי הוא דבר שאינו קצוב ומשו"ה נסתפק דוד המלך דהגם דלא קי"ל כדעת הרמב"ם ז"ל מ"מ אם המלך יאמר שכן הלכה מי הקשה אליו וישלם ולכן שאל מה יעשה וכו' כלומר קול דברים אנכי שומע אבל אני רוצה למען דעת דברים על בוריין והשיבו לאמר כה יעשה ודאי בלי ספק לאיש אשר יכנו דהו"ל כקבל הנאה דמתחייב כדעת הרב מהר"ש חיון ז"ל. ועתה אמת אגיד דהני בי תרי בהקדמות וי"ו לחלק או דבר שאינו קצוב. אחר זמן ראיתי שהרב הגדול מהרח"א ז"ל בספר הבהיר אש דת דף י"ט ודף ס"ט פירשם כך אך יש הפרש בסגנון שפירש הרב ז"ל קצת שש אנכי שכיונתי לדעת עליון וקדוש א"נ אפשר לומר בדין מעבורת דאמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו וכתב הרמב"ן ז"ל דה"ה הרופא שנדרו לו ממון רב בעד סמים דאין לו אלא שיויים לזה נסתפק דוד הע"ה דכל הני דיעשרנו עושר גדול וכו' הו"ל כטול דינר והעבירני דאין לו אלא שכרו ומשו"ה מתוך הויכוח רצה לברר מה יעשה לאיש וכו' והשיבו לו דשאני הכא דתלוי בגבורתו ובזכותו והוי כמ"ש הרמב"ן ז"ל דהיינו דוקא לענין הסמים אבל לענין חכמת הרופא כל מה שנדרו לו יתנו וז"ש לאמר כה יעשה לאיש אשר יכנו כלומר כה כמו שנדר יעשה לאיש שהוא תואר לאיש צדיק אשר יכנו בגבורתו וזכותו וצריך לשלם במיטבא הכל ולא דמי לדין מעבורת. כי הכא כה יעשה ממש לאיש אשר יכנו דאחר שיכנו כה יעשה ממש ולא שייך לומר אין לו אלא שכרו דהכא שכרו גדול ונפלא ואין לו שיעור: ויאמר דוד מה עשיתי עתה הלא דבר הוא. אפשר דרמז לו דעתה לא עשיתי אבל אח"ך אעשה כי הלא דבר הוא הוא דבר גדול שחירף מערכות אלהים חיים. ומיהו סתם את דבריו שלא יחזור אליאב לדבר קשות: אל יפול לב אדם עליו וכו'. בדבריו אלה הקצרים כלל הרבה דהוא נער ואם ינוצח לא יצטערו ויפחדו הגבורים דיאמרו אין מביאין ראיה מנער ולא יעשה רושם. ואם ינצח הגדולה תהיה לשאול אז יאמרו בגוים עבד קטן לשאול נצחו וז"ש עבדך ילך והשיבו שאול לא תוכל וכו' הדבר פשוט שהוא ינצח ומה בצע שתלך כיון שלא יש ספק כלל כי נער אתה והוא איש מלחמה. מפרשים: גם את הארי גם הדוב הכה עבדך והיה הפלשתי הערל הזה כאחד מהם כי חרף וכו'. אפשר דהכונה כמו שארז"ל כי אמר דוד שבא לידו דבר זה לרמוז שיתחזק שעל ידו יעשה ה' ישועה לישראל וזה כיוין לומר לשאול גם את הארי וכו' הכה עבדך והראוני משמים שכבר היה לשעבר הפלשתי כאחד מהם ואתרע מזליה כי חרף וכו' ובעת ההיא נפל מזלו והיה מת כאחד מהם. ורמז הערל הזה מכלל דאיכא אחרים. כי הוא כאחד מהם ואכתי פשו שם רמז לעשות נקמה בגוים. ותיבות גם את גימטריא גלית עם הכולל: לך וה' יהיה עמך. כלומר אתה אמרת ה' אשר הצילני כלומר ה' מדת רחמים. ואני אומר לך וה' יהיה עמך אפילו מדת הדין כמשז"ל וה' הוא ובית דינו. מפרשים. ואפשר דכלפי שדואג אמר לו לשעבר וה' עמו. על כן אמר לו עכשיו לך וה' יהיה עמך שיתמיד להיות עמך גם בהליכה זו:ויואל ללכת כי לא נסה. ויאמר דוד אל שאול לא אוכל ללכת וכו' אפשר לפרש דרך דרש כי אמרו רז"ל דהגם דשאול משכמו ומעלה גבוה מכל העם עתה וילבש שאול את דוד מדיו ובאו לדוד כמדתו ונתקנא שאול על זה עכ"ד וזה היה לדוד אות מלכות. והיה חפץ דוד ללכת בהם דזה הי"ל אות על מלכות וז"ש ויואל ללכת רצה ללכת בשמחת לב דזה מורה על המלכות. כי לא נסה עדיין בשום דבר על המלכות ועתה ממילא בא הדבר הזה. אך מאחר שהרגיש דשאול הכניס בו עין הרע לכן ויאמר דוד אל שאול דייקא נסתר מחמת"ו לא אוכל ללכת באלה: ויקח מקלו בידו. להטעותו שכל עצמו לבא אליו במקל שלא ירגיש בקלע וישמור עצמו. מפרשים:ויבחר לו חמשה חלוקי אבנים וכו'. בספר הגלגולים כתב יד פרק מ"ז ביאר ענין זה והם מפלאות תמים דעים. ושם כתב שכשהביט דוד אליו נצטרע גלית וז"ש יסגרך ה' בידי. והאבן טבעה במצחו למעלה מהששה אמות במקום הזרת. אשר כנגדו העורף בחינת ערפה אמו מהסט"א. ובהיות שרות לקחה כל הקדושה של ערפה. וערפה כל הסט"א שהיה ברות. לכן בא דוד בכח הששה שערי קדושה שהיה ברות לקח ה' חלוקי אבנים מן הנחל שהם ששה והמית את גלית שבא מערפה סט"א רע לעומת טוב של רות ע"ש באורך וזה קצת מפשט של הסוד: ויבזהו כי היה נער ואדמוני עם יפה מראה. פירוש ויבזהו כי היה נער ואין בו תחבולות מלחמה עם יפה מראה ואין טבע יפה עינים להיות גבור. מפרשים: ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות וכו' אשר חרפת. פירוש כי לשעבר שלקחת הארון בימי עלי דע שישראל בו בפרק לא שמו בטחונם בה' אבל אנכי בא אליך בשם ה' צבאות ולכן ה' יסגרך בידי וכך יהיה כי לה' המלחמה שאמרת ברו לכם איש על ה' איש מלחמה א"כ ודאי שהוא ינקם ממך. מפרשים. ואפשר לרמוז ואנכי בא אליך וכו' שאני בא מרות והכונה שבפיו ידבר אלה הדברים וכונתו לעורר הרחמים שבא מרות שהיא לקחה ששה שערים בקדושה מלאה וערפה לקחה כנגדה בסט"א כמ"ש רבינו האר"י ז"ל וזה רמז באומרו ואנכי וי"ו אנכי בא אליך בשם ה' צבאות להזכיר זכות רות שלקחה בקדושה מלאה ורחל ומילין לצד עילאה ימלל: ויקח את חרבו וישלפה מתערה. הודיע הכתוב שהיה מעשה רב לשלוף החרב מתערה במ"ש רז"ל דהיתה סוגרת ומסוגרת ואוריה נער הפלשתי ידע לפותחה. כלי יקר: ויקומו אנשי ישראל. הן רבים ואחריהם אנשי יהודה ויריעו כי ה' נלחם להם ויפלו חללי פלשתים שהרגו הם בהם. שם: ויאמר בן עבדך ישי. ואם אבי המפורסם יוצא באוכלסא עבדך מכ"ש שאני עבדך ובזכות אבי החסיד זאת היתה לי ונקרא הנצחון על שמך כי יאמרו נער עבד שאול הרגו וא"כ השבח לשמך ולזכרך. מפרשים:

מאמרים על הפרק

דוד דווקא מול גלית

אחריות

שאול ודוד

דוד וגלית

יחסו העדין של דוד לשאול (א)

כריתת ראשו של גלית

מאמר על הפרק

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק